אני דורון ברינר, אב לחמישה רדיקלים קיצוניים, נשוי בזהירות ובאושר לציון לאחר חיפושים אינסוף, מכור לחיתולים של ארבע בבוקר ולשקיות של רמי לוי, מאמין בתיקון דרך טעייה, מתגעגע לירושלים גם כשאני גר בה, לא גר בה, מתגעגע יותר, מתגעגע גם למקלדות של נוקיה, אוהב את השניצלים של אשתי בשישי בצהריים, ג׳אנקי של ויזואליות אסתטית, נוסע בפיאט מולטיפלה, אוהב ריח של סולר, עושה כלים, עושה כביסה, עושה המון רעש שאישתי גם תבחין בזה, מתבלבל בין הפח לכיור, תשכחו שקראתם את זה, כותב כשקשה, לא רוקד כשעצוב, שמח בחלקי, את זה תזכרו שקראתם, מאמין, משתדל להתמקד במה שחשוב, לא מצליח, מתפזר, כנראה ישן הלילה על הספה, מיתגרה ב-all mighty, חוטף, נכנע, נשבר, נאסף אל צלעה של אשתי, מתחדש, חוזר למוּדעות, הולך (איך לא?) להחליף עוד חיתול.

 

בין לבין מאייר ומגרפק לעסקים ולפרטיים, החל מאיורים לילדים ועד עיצובי מיתוג כבדים, עיצובים לאירועים, לאירועות ולאלה שלא סגורים על עצמם. 

אבא גדעון תמיד אומר:
מה שלא רושמים שוכחים.
אז רשמתי.

ותודה שקראתם.

משפחת ברינר חיה על הדפוס במשך שנים. סבא רבא שלי הפעיל עוד בפולין העליזה של טרום מלחמת העולם הראשונה את ׳ברינר ובניו׳ תעשיות חותמות, סימון והטבעה, אותן ייסד בשנת 1895.


43 שנה לאחר מכן עלה לארץ סבי, גצל ברינר (סבא אליקים, בשבילכם), והעתיק את בית הדפוס והחריטה לדאון-טאון-כנען, הישר לתל־אביב המתחדשת. שם, בקצה רחוב ברזילי המשיכה המלאכה להתגלגל לדור הבא. שם גם עבדו אבי ודודי שממשיך את עסק החותמות וההטבעה עד היום.

 

זה נראה לי חשוב לזכור את (ולספר על) הרקע המשפחתי. דע מאין באת וגו׳ (שם, שם); ועל אף שתל־אביב היא לא כוס התה שלי, ובפולין כנראה לא ייצא לי לבקר בעשורים הקרובים - לבקר בבית המלאכה ההוא, ולעבוד בו כילד וכמתבגר עם אחיי ובני משפחה מזדמנים, היה חוויה שהותירה את חותמה וחרטה לכולנו משהו בדי-אן-איי לאורך השנים. אחיי (שזכו לכשרון טכני וציור רב משלי) פנו למשרות שפויות שלא תמיד חופפות את עולם האומנות. אבל אני?! הג׳וק של בית המלאכה לא עזב אותי, וגם היום
אני

פשוט

דפוק

על דפוס.

זהו, הוצאתי את זה. בפרק הבא נדבר קצת על דיגיטל...

 צילום: ברק חיים גפני 

בצד אבל קשור >

בואו נדבר

חוזר אליך בצ׳יק או שניים

דורון ברינר

// Yentel Studio