לרוב תמצאו פה טקסט משעשע, פחות על מי אני, יותר על מה הייתי רוצה שתחשבו עליי.
מפה לשם, אני עובד על show חדש ומעבד הגדרות מחדש, אז זה מה שיש כרגע. תתמודדו. זה מה שאני עושה.
בקטנה, שלא יהיה פה ריק:
אני דורון, יש לי גם הסברים לשם ינטל אבל נשמור את זה לכוס סאקי טובה, אני מאייר ומגרפק לעסקים ולפרטיים, החל מאיורים לילדים ועד עיצובי מיתוג כבדים, עיצובים לאירועים, לאירועות ולאלה שלא סגורים על עצמם. הכי אני אוהב לעצב מגזינים, לשקם תמונות מהעבר ולהרים לעצמי כשאני מוצא תמר בלי גרעין.
תודה שקראתם. אני יודע שרקע כתום הוא לפעמים overwhelming, אבל הנה, התמודדתם. גאה בכם.
משפחת ברינר חיה על הדפוס במשך שנים. סבא רבא שלי הפעיל עוד בפולין העליזה של טרום מלחמת העולם הראשונה את ׳ברינר ובניו׳ תעשיות חותמות, סימון והטבעה, אותן ייסד בשנת 1895.
43 שנה לאחר מכן עלה לארץ סבי, גצל ברינר (סבא אליקים, בשבילכם), והעתיק את בית הדפוס והחריטה לדאון-טאון-כנען, הישר לתל־אביב המתחדשת. שם, בקצה רחוב ברזילי המשיכה המלאכה להתגלגל לדור הבא. שם גם עבדו אבי ודודי שממשיך את עסק החותמות וההטבעה עד היום.
זה נראה לי חשוב לזכור את (ולספר על) הרקע המשפחתי. דע מאין באת וגו׳ (שם, שם); ועל אף שתל־אביב היא לא כוס התה שלי, ובפולין כנראה לא ייצא לי לבקר בעשורים הקרובים - לבקר בבית המלאכה ההוא, ולעבוד בו כילד וכמתבגר עם אחיי ובני משפחה מזדמנים, היה חוויה שהותירה את חותמה וחרטה לכולנו משהו בדי-אן-איי לאורך השנים. אחיי (שזכו לכשרון טכני וציור רב משלי) פנו למשרות שפויות שלא תמיד חופפות את עולם האומנות. אבל אני?! הג׳וק של בית המלאכה לא עזב אותי, וגם היום
אני
פשוט
דפוק
על דפוס.
זהו, הוצאתי את זה. בפרק הבא נדבר קצת על דיגיטל...
צילום: ברק חיים גפני